החלטה בתיק בש"א 3559/06

רקע

1.         המבקשת 1 (" המבקשת"), שהיתה נתבעת ותובעת שכנגד בתיק העיקרי, הפקידה בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאות המשיב (" הבנק") בסך 75,000 ש"ח. ביום 24.10.06 ניתן ע"י השופט אוקון פסק דין בתיק העיקרי, שעל-פיו התקבלה התביעה נגד המבקשת והיא חויבה לשלם לבנק סכום של למעלה מ- 3 מיליון ש"ח, ואילו התביעה כנגד המבקש 2, כמו גם התביעה שכנגד, נדחו. לא נעשה צו להוצאות.

הבקשה היא להחזר כספי הערובה להוצאות שהופקדו בקופת בית המשפט. הבנק מתנגד לבקשה וטוען שהמבקשת חוייבה בפסק הדין בסכומים העולים בהרבה על סכום הערובה. עוד מציין הבנק, כי כספי הערובה עוקלו ביום 8.11.06 על ידי כבוד הרשמת (בש"א 3523/06). הבנק אינו מסתפק בהתנגדות לבקשת המבקשת, ומבקש, מצדו, כי כספי הערובה יימסרו לידיו.

בתשובתה לתגובת הבנק חזרה המבקשת על עמדתה, לפיה דין כספי הערובה להיות מוחזרים לידיה. לטענת המבקשת, העיקול שהוזכר על ידי הבנק פקע עקב אי המצאת בקשת העיקול לידי המבקשת, וזאת לנוכח הוראת תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (" התקנות").

לתשובה זו ניתנה תגובה על ידי הבנק, בה נטען לחוסר תום לב מצד המבקשת, שאינה כופרת בזכות הבנק לכספי הערובה אך מתעקשת ללא כל טעם לגרור את הבנק להליכי הוצאה לפועל מיותרים, הכרוכים בעלויות לא מעטות שניתן לחסכן. הבנק מציין, כי המבקשת אינה כופרת בזכותו לגבות את סכום הכסף האמור כחלק ממימוש פסק הדין שניתן לטובתו.

הבנק מוסיף עוד, באמירה לקונית, מבלי לפרט, כי בקשת העיקול הומצאה למבקשת וטוען, כי אין מקום להסתמך על הוראת תקנה 370(3) לתקנות, שכן מדובר בעיקול שניתן לאחר מתן פסק הדין בגדר הוראת תקנה 363(ב) לתקנות. במצב זה, כך נטען, צו העיקול אינו פוקע גם אם הבקשה לא מומצאת לצד שכנגד בתוך 3 ימים, כאמור בתקנה 367(ב) לתקנות.

דיון

2.         כספי הערובה שהפקידה המבקשת נועדו להבטיח את הוצאות המשפט של הבנק. משעה שפסק הדין לא זיכה את הבנק בהוצאות משפט, לכאורה דין הכספים האמורים להיות מוחזרים לידי המבקשת, אלא אם כן קיימת מניעה להחזירם, למשל במקרה שהכספים עוקלו לטובת מימוש פסק הדין.

3.         האם העיקול שהוטל לבקשת הבנק, במעמד צד אחד, במסגרת בש"א 3523/06, מונע החזרת כספי הערובה למבקשת?

כזכור, טענת המבקשת היא, שעקב אי המצאת הבקשה להטלת העיקול לידיה במועד, כמצוות תקנה 367(ב) לתקנות, פקע העיקול הזמני, מכוח הוראת תקנה 370(3) לתקנות. תשובת הבנק לטענה זו היא, שהואיל ומדובר בעיקול שהוטל לאחר מתן פסק הדין, אין הוא פוקע גם אם הבקשה לא הומצאה כאמור.

כאמור לעיל, הבנק גם טען שהבקשה הומצאה למבקשת, אך טענה זו נטענה ללא פירוט, ללא שהוצג אישור מסירה וללא תצהיר, כך שדינה להדחות (אגב, שני הצדדים אינם מציינים האם צו העיקול, במובחן מהבקשה, הומצא למבקשת).

אין לקבל את הטענה לפיה העובדה, שמדובר בעיקול שהוטל לאחר מתן פסק הדין, שוללת את "פקיעתו" מכוח הוראת תקנה 370(3) לתקנות, במקרה שהמסמכים לא הומצאו כמצוות תקנה 367(ב) לתקנות. אכן, כאשר מדובר בעיקול המוטל לאחר מתן פסק הדין, הדרישות שצריכות להתקיים כתנאי להטלתו, פחותות מהדרישות הקיימות כשמדובר בעיקול המוטל לפני מתן פסק הדין, כקבוע בתקנה 363(ב) לתקנות. יוטעם, כי גם עיקול המוטל לאחר מתן פסק הדין, מכונה "סעד הזמני", כאמור, למשל, בכותרת השוליים של תקנה 363 לתקנות, ולכן חלות עליו הוראות שונות שעניינן סעדים זמניים, ובכללן החובה למסור לידי המשיב מסמכים הנוגעים לצו שניתן במעמד צד אחד. שהרי מטרת המסירה היא לידע את הצד שכנגד על כך שניתן כנגדו סעד בהעדרו ועל יסוד אילו נימוקים, ולאפשר לו לנקוט בהליכים לביטולו, צמצומו או שינויו.

עמד על כך כב' השופט א' רובינשטיין בפסק דינו בבע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3), 132, בעמ' 141, פסקה ד(5)(ג), כדלהלן:

"נקודה שראוי לדעתי להטעימה גם מעבר לתיק זה היא כי עסקינן בהליך זמני המתנהל במעמד צד אחד, שעה שלצד שכנגד אין כל אפשרות לעקוב מיוזמתו אחרי החלטותיו של בית המשפט, והוא תלוי לחלוטין במגיש הבקשה לסעד הזמני. לפיכך אם נפלו בהליך כזה פגמים, יש לדקדק בהם אף מעבר לרגיל, ואף אם אינם יורדים לשורשו של ההליך. דבר זה מייחד את ההליך שבמעמד צד אחד מהליכים אחרים, וכאן נודעת חשיבות רבה במיוחד להקפדה הפורמאלית".

נמצא, כי אי מסירת בקשת העיקול למבקשת מהווה פגם של ממש. מכאן לבחינת נפקותו של פגם זה. 

4.         לכאורה, יש לקבוע שאי המצאת בקשת העיקול למבקשת גוררת אחריה את פקיעת העיקול. ואולם, לטעמי, הדברים אינם פשוטים ומן הראוי להעמיק מעט בסוגיה הנדונה.

תקנה 373 לתקנות, בנוסחה קודם לתיקון התקנות שנעשה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), תשס"א-2001, קבעה, כי אם מבקש עיקול לא יבצע פעולות מסוימות, יפקע עיקול שהוטל על-פי צד אחד. בענין זה נאמר בספרו של י' זוסמן (בעריכת ש' לוין), סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בסעיף 473, בעמ' 589, כי עיקול כאמור פוקע " באופן אוטומטי, ללא צורך בפניה לבית המשפט". לכאורה, קביעה זו יפה גם כיום, לאחר תיקון התקנות, לעניין פקיעת עיקול זמני בנסיבות המפורטות בתקנה 370.

אלא ש"פקיעה אוטומטית" של צו שיפוטי יוצרת קשיים לא מעטים. בהקשר אחר, של צו פגום בשל שגגה זו או אחרת שנפלה מלפני בית המשפט, נאמר על ידי כב' השופט רובינשטיין, בפסק דינו הנ"ל בבע"מ 4808/04, כי: " צווי בית משפט, אף אם היו ליקויים בעניינם, אינם מתאיידים" (שם, עמ' 143, בפיסקה ד(5)(ח)). הסדר הציבורי, היציבות והצורך בוודאות באשר לתוקפו או אי תוקפו של צו שיפוטי, מקשים להשלים עם מצב שבו צו כאמור פוקע לכל דבר ועניין, כאילו מעולם לא ניתן, ללא שהדבר מעוגן בהחלטת בית משפט.

בהסתמך על אותו הגיון נפסק, כי החלטה של רשות מינהלית הנגועה בפגם משפטי חמור (למשל, הפרת זכות הטיעון), אינה בטלה מעיקרה, אלא בטלותה היא יחסית ותיבחן על-פי הנסיבות הקונקרטיות וההקשר שבגדרו נטען לבטלותה. משום כך נפסק, שטענה כנגד החלטת קצין משטרה על פסילה מינהלית של רישיון נהיגה צריכה להיות מועלית בדרך של תקיפה ישירה ולא עקיפה: